על המיתולוגיה בתרבות היוונית היה מספר רב של אלים, על פי תפקידיהם ועל פי מיקומם. בערים שונות היו אלים מקומיים, בעלי שמות שונים, שמילאו תפקידים דומים. אידאות, תכונות אנושיות, כוחות טבע כלליים, ואף מעיינות ונהרות ספציפיים זוהו עם אלים אלה ואחרים. דמויות האלים היו מואנשות והם היו, במידה רבה, מעין אדם-על. בעיקרו של דבר, דמו בצורתם החיצונית לזו האנושית ובתכונותיהם לאלה של בני האדם, אך היו חזקים יותר, חכמים יותר לעיתים, ובעלי חיי נצח. הם יכלו להפצע, אך חוסנם הגופני היה רב והם החלימו בקלות. היו להם רגשות של בני תמותה, כמו תשוקה, אהבה, קנאה ושנאה, והם יכלו לעשות מעשים לא מוסריים כמו רצח או אונס, אך לבני האדם אסור היה לבקרם על מעשיהם. לעיתים היו האלים חוברים אל בני האדם, מקיימים איתם יחסים ואף מולידים ילדים אנושיים כמו הסיפור המיתי על הרקולס. הדחף הבסיסי לאמונה באלים, היה ניסיון להסביר את כוחות הטבע הלא מוסברים, ולנסות לגייס אותם למען האדם, כמו גם להסביר מאורעות היסטוריים. ניסיון הפקת הלקח הוא מוטיב ידוע במיתולוגיה היוונית. היו כאלו שלא רק שעבדו אלים ידועים, אלא אף כאלו שלא ידועים, באתונה הייתה עבודה של "האל הלא ידוע", כנראה במטרה לכסות את הכוחות שבטבע שלא זוהו. דבר שהיה פתח להמרתם לנצרות מאוחר יותר. על פי המיתולוגיה, לבני האדם יש נשמה (פסיכה) שיוצאת מהם בזמן מותם והולכת לשאול, מקום תת קרקעי, שכדי להגיע אליו יש לחצות באמצעות סירה נהר תת קרקעי בשם סטיקס. לשם חציית הנהר צריך היה לשלם במטבע לזקן שנהג בסירה - לשם כך צוידו המתים במטבע תחת לשונם בעת קבורתם. קרברוס, כלב תלת ראשי, שמר על פתח הטרטרוס שלא יכנסו לתוכו אנשים חיים, אותם טרף.

נכתב ע"י מיכל ריינברג