פסיכה פסיכה היא דמות מיתית, הנערה היפה שעוררה את קנאתה של ונוס, הגיעה אלינו מתוך אגדה רומית של לוקיוס אפוליאוס ב150 לסה"נ לערך, "חמור הזהב" או "מטאמורפוסיס" (קיים תרגום לעברית). אפוליאוס הוא המקור היחיד לסיפור הנפלא של אמור, הלא הוא קופידון, בנה של ונוס, שנשלח בהוראת אמו אל הארץ כדי לגרום לפסיכה להתאהב ביצור מכוער ולהינשא לו, וכל זאת כדי להפסיק את הערצת כולם, בני אנוש ואלים, ליופייה של פסיכה, העולה אפילו על זה של ונוס עצמה.. אלא שתכניותיה של ונוס משתבשות, כאשר גם אמור, נופל בשבי קסמיה של פסיכה. על מנת שלא תגלה את זהותו האמיתית, אמור אוסר על פסיכה להביט בו, וכך חיים בני הזוג בארמון מפואר מרוצף באבני חן וזהב, במשכן שרק האלים יכולים להרשות לעצמם, אך פסיכה האומללה לא יכולה להביט בבן זוגה ומשוכנעת שהיא חייה עם יצור מפלצתי, ספק חיה, ספק אדם. המפגש היחיד בין בני הזוג מתרחש כל לילה, כאשר אמור מגיע למיטת הזוג ומענג את פסיכה בעדינות ובאהבה מלאת רוך וכמובן, סיפוק. אט אט פסיכה מתרגלת לחיי הנישואים הללו ואהבתה והערכתה לבן זוגה גוברים, ולכן, כאשר אמור חוזר ומזכיר לפסיכה את האיסור הגמור, זו מצייתת לו. באחד הימים באות אחיותיה לביקור ומגלות את הפאר בו מצויה אחותן האהובה. כאשר הן שואלות אותה על בעלה, פסיכה עונה בצורה עמומה ואחיותיה, בינן לבין עצמן, מחליטות להיפטר מאותו בעל מיסתורי מתוך תשובתה חסרת ההיגיון של פסיכה, אלה מסיקות שאו המדובר במפלצת או שאינו קיים כלל, משכנעות את אחותן מציעות לפסיכה את התוכנית הבאה: באישון הליל, אחרי שזו תוודא שבעלה נרדם, עליה להדליק בחשאי את העששית ולרצוח אותו, וכך יפול בחלקן העושר הרב שנמצא באותו משכן אלים, בו מתגוררת אחותם. פסיכה מסכימה: היא מדליקה את העששית כדי לחפש את כלי הנשק, אך להפתעתה הרבה אינה רואה יצור מפלצתי אלא גבר יפה תואר, שיערו מוזהב, גופו כליל השלמות, ישן וכנפיו מונחות על גבו בלא תנועה: קופידון, אל. מתוך בהלה ותדהמה היא מפילה את העששית ושעוות הנר פוצעת את כנפיו של אמור שמתעורר ובהרף עין, בכוחות כנפיו האחרונות, נס מהמיטה פגוע, פיזית ונפשית, הבגידה הצורבת, חוזר לאמו. מרגע זה ואילך מתחיל מרדפה הנמרץ של ונוס לנקמה. היא מגלה שאפילו בנה התאהב בפסיכה ובעצת חברותיה וחבריה האלים מנסה לחבל בחייה של פסיכה. אולם פסיכה מצליחה לעבור את מבחניה של ונוס, לעתים בעזרת אלים רחמניים, לעתים בעזרת טוב ליבה ותמימותה, אך כוחה ותקוותה הולכים ופוחתים. ממש לפני שהגיעה לייאוש מוחלט, שוכבת שרועה וכמעט ללא רוח חיים באחד משבילי הדרך, לפתע פתאום מגיע אהובה ולא אחר, ומציל אותה ממוות כמעט בטוח. בכל אותה תקופה, ידידיה של ונוס מנסים לשכנע אותה שפסיכה איננה אלא נערה טובת לב וראויה לבנה, למרות היותה בת אנוש, ובנוסף, נושאת היא בבטנה את פרי אהבתם. סופו של הסיפור, אם כן, בחגיגות הנישואין של האל קופידון ושל בת האדם פסיכה ובעלייתה למשכן האלים. משמעויות רבות נמצאו בסיפור זה. די להביט בפירוש שמות הגיבורים הראשיים: אמור- אהבה ופסיכה- נפש. תמות נוספות ראויות לדיון נוגעות במשמעותו של המבט באהבה, יתרונותיו של העיוורון, במחיר הסקרנות, באהבת הבצע ואיך לא, בכוח האהבה לפצוע, להוריד את האוהב לשפל המדרגה המוסרית אך גם להעלותו לדרגת האלים.

נכתב ע"י מיכל ריינברג