|
|
|
|
|
|
|
|
מי מאתנו אינו מתגעגע?
כל אחד מאתנו מכיר את התחושה הנעימה שמשאירים בנו זיכרונות ילדותינו. זו מין תחושה ממכרת שבה, כך נדמה, שותפים כל חושינו. בזמן שאנו חוזרים בנוסטלגיה לשנות ילדותינו, אנו מחבקים בחום את הזכרונות, בפינו עולה הטעם של פעם, באפינו ניחוח הזמנים ההם, ובמוחנו רצות התמונות. ואז – אז אנחנו מתגעגעים. מדוע נשטפנו כולנו בנוסטלגיה הזאת? אחד ההסברים לפענוח התעלומה הזו נטוע בסיבה שבשנים האחרונות, בצער ובכאב, אנחנו מבחינים שהגל שנשא אותנו משנות ילדותנו עד הלום, נשא עמו גם ים של מושגים כמו הכפר הגלובלי והיי-טק, קפיטליזם וקידמה, עולם וירטואלי ואי-מייל. אבל האמת היא, שהחיים שלנו אינם טובים יותר בעקבות כל אלה. אולי להיפך. משהו השתבש. משהו השתבש בדרך, ובעקבות זאת אנחנו רוצים לחזור אחורנית, אל המקום האחרון שבו היה לנו טוב ונעים ובטוח "...מאז עברו שנים רבות. מקצתן טובות, מקצתן פחות, אך תמיד הסיעו אותי מחשבותיי אל נוף ילדותי, כנווט הטועה בדרך וחוזר למקום האחרון שבו היה הכול ברור ידוע ומסומן..." הגדרת חיינו בהווה- בעזרת זיכרון העבר. בחברה שבטית כמו החברה שבה אנו חיים, חברה שבה המעורבות של היחיד חזקה כל כך, חברה שבה החיים עוברים דרכנו ולא לידנו - אנחנו חייבים להרגיש שייכים ואם הדבק הזה שמחבר אותנו יחד מתרופף - אנחנו מבקשים למצוא חומר גלם אחר, ראשוני, שיוכל להמשיך ולהחזיק אותנו ואת חיינו כאן. וכאן נכנסת הנוסטלגיה לפעולה: מנגנוני הזיכרון ההפכפכים שלנו מסננים את זיכרונות העבר הלא נעימים כמעשה ניפוי המוץ מהתבן, מצרפים זיכרון נעים אחד למשנהו, מוסיפים מעט גוזמה וקורט של משאלות לב, ויוצרים תודעה נוכחת של זמן העבר, המשמשת לנו כשכבת שומן עבה המחממת אותנו, בחורף חיינו הנושך. וכך קורה שאנו חיים את חיינו כתרבות שמגדירה את עצמה בהווה - באמצעות הזיכרון של העבר. יכולת זו של היזכרות בחוויות העבר שאותה מניעה הנוסטלגיה - היא המסייעת לנו לכוון את עצמנו לעבר העתיד. |