השוליות והקוסם
אני מניח, שאיש איננו שולל מתן אפשרות ליוצרים צעירים להתנסות בעיצוב
כוריאוגרפיה משלהם. ומעמיד לרשותם את היכולת הרבה של עמיתיהם. במקרה
הקונקרטי את "אנסמבל בת-שבע". אבל מה לעשות, והמופע הטרי שכלל עבודה מאת
אסנת קלנר ו"תרגיל" מאת ארקדי זיידס, הסתיים במחול הותיק והמלהיב מאת
אוהד נהרין, וזה העמיד את שני היוצרים הצעירים בפינה...

"טרילמה" מאת אסנת קלנר היא יצירה נמרצת למדי, המנצלת מוסיקה ותלבושות
עממיות, בעצם אתניות, משהו קצת צועני או הונגרי, כדי "לעשות שמח" על
הבימה. גם בזה אין כל רע והנגנים החיים על הבימה מאפשרים יצירת אוירה של
חגיגה כפרית. זהו אמצעי, שלא מעט כוריאוגרפים בני-זמננו מנצלים (או
מנצלים לרעה, BE MAY CASE THE SA). לורן אבנון, ליאל אילנברג, שני
גרפינקל, ארז זוהר, עידן יואב, הדר יונגר, אנדריאה מילר, בשמת נוסן ורון
עמית עשו כמיטב יכולתם (הרבה!) לשמוח ולשעשע את עצמם, אבל לא הרגשתי כל כך
שייך לחגיגה, שלא היה ברור לי כלל את מה היא אמורה לחגוג. זה ערך 25-כ
דקות, ולשעשע כמעט מחצית השעה יודעים רק ליצנים בעלי ניסיון רב...

ואז הגיע תור WAY" A" (כנראה כותרת באנגלית הכרחית, אפילו כשמודבר במילה
כה פשוטה וזמינה כמו דרך או נתיב,) ארקדי זיידס זכור לי מהופעותיו
ב"בת-שבע 2", וכיוצר הוא הלך לכיוון ואפנתי לא פחות מאסנת, אבל לכיוון
אחר, זה של מאגי מארן, למשל B"ב YAM" שלה. הדמויות של זיידס (מורן
זילברברגר, עידן יואב, הדר יונגר, רון עמית וערן שני) לבושות במין מדים
בהירים ואלגנטיים למדי,(עיצוב: דליה לידר) אולי של מחנה ריכוז מהודר אולי
מוסד סגור יוקרתי וחייהן של הדמויות מתנהלים באיטיות, יש בתנועה הרבה
עצבות, אפילו ייאוש, רק לא ברור למה?

כשם שבעבודה הראשונה יש שמחה בלתי פוסקת, כך המחול השני עגום ודכאוני ללא
מרכיב ניגודי, שהיה, אולי, מקנה לו משמעות ורוכש אמפתיה מצד הצופה. לא
תתכן (על הבימה) שמחה ללא טיפת עצב, מרה שחורה ללא תבלין של חיוך. כשם שאי
אפשר לאפות לחם ללא קמצוץ מלח, כך תמיד נחוץ יסוד ניגודי במבנה האומנותי.
WATSON DOCTOR YRATNEMELE!, אבל מישהו היה חייב להסביר זאת ליוצרים עולי
הימים...


ואז מגיע תורו של המחול הנפלא של אוהד נהרין "ארבוס" (מלפני יותר מעשור),
שיש בו רגעים, כגון המסע המופלא של שני רקדנים על גבי שטיח, שאי אפשר
לשכוח. התלבושת המפוארת שעיצבה רקפת לוי, מין מעיל שהוא גם שמלה, משהו
מנזרי מהרי הקווקז, מעניק לתנועה משקל מיוחד במינו. המוסיקה של ארוו פארט
? מלחין שאוהד הרבה להשתמש ביצירותיו -- יוצרת גם היא אווירה קסומה.
בקיצור יש ביצירה זו כל המיוחד, ההכרחי, לאומנות כדי להמריא לשחקים.

והניגוד מעמיד ? בצורה לא לגמרי הוגנת -- את היוצרים בראשית דרכם בעמדה
נחותה. ולכך בודאי שלא התכוון אוהד נהרין. מצד שני, אחרי שתי יצירות הבוסר
היינו זקוקים לקינוח מעולה..