|
המחול בארץ. המחול הישראלי מציע היום מגון גדול ומרתק של מחול עכשווי. להקות צעירות, יוצרים חדשים, להקה ותיקה כבת-שבע שמציעה את הרפרטואר המקורי והרענן של אוהד נהרין. המחול המודרני פורח . מראשית הישוב , עוד לפני קום המדינה היה המחול הלא קלאסי- האישי, המקורי, המחפש את דרכו, פופולארי ומתאים ברוחו החלוצית לאווירה ששררה בארץ. הבלט הקלאסי, התקשה להפוך למקובל. הוא הזכיר את התרבות הבורגנית של מרכז אירופה, את הניוון החברתי ואת המעמדות- הבלט מזוהה עם מעמד האצולה והמעמד הבינוני הגבוה- והרי בארץ שאפו לבנות חברה פרולטארית ושוויונית. מעבר לכך היה הבלט מעודן מדי לצבריות המחוספסות שלא נדבר על הצברים... מורות כמו מיה ארבטובה בתל-אביב וארכיפובה בחיפה לימדו מעטים , ונחשבו על האלגנטיות והעידון שלהן לקוריוז, לתופעה משונה לכל הפחות. עם גלי העלייה הגדולים של שנות השלושים, "העלייה הבורגנית", מפולניה ומגרמניה התרחב מעט מעגל המתעניינים בבלט קלאסי. אך עדיין אי אפשר לומר שהתגבשה מסורת קלאסית בארץ. המחול "המודרני" לפני קום המדינה ניזון אף הוא מגלי העלייה של שנות השלושים. בתקופה זו הגיעו ארצה רקדניות רבות מגרמניה ואוסטריה שגדלו בתוך הזרם האקספרסיוניסטי. החשובה שבהן הייתה גרטרוד קראוס שהתיישבה בתל אביב. שפת התנועה החופשית והדרמטית שהביאו איתן תאמה הרבה יותר את אופיו של ה"צבר". חלקן התאקלמו בקיבוצים ותרמו לגיבושם של טקסי חג הפסח וחג השבועות ברוח הציונות הסוציאליסטית. אנשי ההתיישבות העובדת חיפשו דרך לתת ביטוי לזהות ישראלית אתנית שלא תהיה מבוססת על אופיים הדתי של החגים אך כן על אופיים החקלאי –עממי. בתוך הזרם האקספרסיוניסטי ריקוד העם ככלי לביטוי ייחוד וזהות אתניים היה מקור השראה ומחקר מקובל ואהוב על היוצרים. ה"שידוך" אם כן התאים מאוד. יוצרות אלה אף יצרו ריקודי עם לצורך הטקסים, ריקודים שנבנו על צעדים פשוטים ביותר שכל חבר וחברת משק יכלו לבצע. ריקודים אלה הפכו באמת ובתמים לריקודי עם שנרקדים בהרקדות והיום איש לא זוכר שהם בעצם כוריאוגרפיות לכל דבר. |