|
מריוס פטיפה פרש מתפקידו ב"מרינסקי" ב 1904 כשהוא מותיר אחריו מורשת מפוארת של "בלט- קלאסי" מבריק מבחינה טכנית, עשיר באוצר תנועות אך נוקשה ומקובע, מנוון, מתחנחן לקהל וחסר כל עומק אומנותי. לא פלא שעוד בזמן כהונתו קמו לו מתנגדים מבין הרקדנים והכוריאוגרפים הצעירים, דור העתיד של התיאטרון הקיסרי. אחד מהצעירים המבטיחים ביותר הוא מיכאיל פוקין (1880-1942 ) . פוקין הוא רקדן בוגר בית הספר של המרינסקי וזכה כבר לתשומת לב ככוריאוגרף מבטיח . הוא יצר ריקוד עבור בני מחזורו, ביניהם ווצלב ניז'ינסקי תמרה קרסבינה ו"הברבור הגווע" המפורסם עד היום עבור אנה פבלובה.(1905) הוא שולח מכתב להנהלת המרינסקי בו הוא קובע שהבלט הפך ל"התעמלות אסתטית" ללא כל עומק או אמירה אומנותית. הוא פוגש את התפאורן והמעצב ליאון בקסט שמפגיש אותו עם האמרגן סרגי דיאגילב. סרגי דיאגילב- (1872-1927) אמרגן ומפיק שהתחיל את דרכו כאומן בתחומי המוסיקה והציור. מהר מאוד חש שכשרונו האמיתי טמון בהפקת אירועים אומנותיים ולאו דווקא ביצירה. איש אשכולות ואינטלקטואל, בעל קשרים חברתיים באצולה (אליה השתייך אם כי לדרג יחסית נמוך שלה) הוא קיבץ סביבו קבוצה של אומנים פלסטיים שחיפשו דרכים לשלוב של מורשת רוסית ואופני ביטוי חדשניים שהגיעו ממערב אירופה. הקבוצה נקראה "מיר איסקוסטבה" שפירושו "עולם של אומנות" ואף פרסמה כתב עת שנתן במה לרעיונות חבריה . הם הציגו תערוכות במוסקבה וסנט פטרבורג אספו אומנות עממית והציגו פריטים נדירים בצד יצירותיהם ובכך המחישו את השילוב של מודרניזם ומורשת . שניים מחברי הקבוצה היו ליאון בקסט ואלכסנדר בנואה. זה האחרון היה חובב בלט (ובלרינות) מושבע ואף השיג לדיאגילב תפקיד הפקתי קטן בהנהלת ה"מרינסקי". דיאגילב זכה להפיק את "ספר השנה" (1900) וכך הכיר לא רק את פוקין אלא גם את ניז'ינסקי שהיה לאהובו, את תמרה קרסבינה ,אנה פבלובה , אנריקו צ'קטי ועוד אנשים מוכשרים שעתידים לשנות ביחד אתו את כל עולם הבלט במאה העשרים. |