|
כל מה שאנו מזהים היום כבלט קלאסי התגבש והתעצב החל מהתקופה הרומנטית. תקופה זו, שתחילתה בראשית המאה- 19 והיא מסתיימת עם תחילת המאה העשרים, מאופיינת בכל האומנויות קודם כל בביטוי עז של רגשות. זאת בניגוד וכתגובה לתקופה הקלאסית (1750 – 1800 ) שהתאפיינה בגיבוש צורניות ותבניתיות נוקשה ושמה את הביטוי הרגשי בעדיפות נמוכה. האומנים הרומנטיים חיפשו השראה בטבע ובאנשים הפשוטים שחייהם משולבים במחזור החיים הטבעי, אנשי הכפר האיכרים, ובאומנות העממית (פולקלור). עולם הרגשות האנושי עולה על המפה; האהבה, ובעיקר אהבה לאובייקט בלתי מושג מהווים מקור השראה נוסף ובלתי נדלה לאומנים הרומנטיים. תקופות קדומות,(ובעיקר ימי הביניים), ארצות רחוקות ואקזוטיות ומשיכה למסתורין ולעולם הפנטזיה והדמיון על יצוריו הקסומים ואף המפחידים משלימים את התמונה. הלך הרוח הרומנטי היגיע לאומנות הבלט מאוחר יחסית אך מרגע שהיגיע, השפיע עליה עמוקות. מבחירת הנושאים לבלטים ועד אופיים של הצעדים וכמובן התלבושות ועיצוב הבמה. הרומנטיקנים מבקשים יותר מכל לברוח מהמציאות לעולם הדמיון. ומה מתאים לכך יותר מבלרינה שברירית עטופה בשכבות אווריריות של מוסלין (טול) המרחפת בקלילות על קצות אצבעותיה על במה מוארת באור מסתורי וחלומי?! אכן הרוח הרומנטית מצאה את ביטויה בצורה המלאה ביותר באומנות הבלט שהיגיעה לשיא פריחתה בתקופה זו. מבחינה טכנית ההתפתחות החשובה ביותר היא העלייה על קצות האצבעות. הרקדנית הראשונה המזוהה עם יכולת זו היא מרי טליוני, אם כי היו גם רקדניות לפניה אשר הצליחו בכך. יכולתה הייתה רבה ומשכנעת יותר משל קודמותיה לא מעט בזכות אביה , פיליפ טליוני אשר הדריך אותה ופיתח את יכולתה הוירטואוזית באופן מושלם. מורים כפיליפ טליוני , קרלו בלסיס, ואוגוסט בורנונביל משכללים ומעשירים את אוצר התנועות ואת עושר הביטוי שלהן. עם זאת מעמדו של הרקדן בירידה גדולה בתקופה זו והגברים מוצאים את ביטויים ככוריאוגרפים ומורים בעוד הבלרינה היא זו שזוהרת באור הזרקורים. המצאת תאורת הגז במקום תאורת הנרות והשמן פתחה אפשרויות רבות בפני מעצבי הבמה. עכשיו ניתן היה ליצור מגוון רב של אפקטים למשל תאורה הנותנת אשליה של אור ירח, אפקט שנזדקקו לו רבות בבלטים הרומנטיים. |