|
מרס קנינגהם (Merce Cunningham) החל את דרכו כרקדן סטפס והגיע לרקוד עם מרתה גראהם (Martha Grahamm) בניו יורק. היה רקדן בלהקתה מס' שנים עד שפרש, בראשית שנות החמישים והקים להקה משלו יחד עם חברו לדרך ולחיים ג'ון קייג(John Cage). כאנטי תזה לדרכה הדרמטית של גראהם חיפש קנינגהאם דרך לשחרר את המחול מדרמה ומנרטיב שנראו בעינו מיותרים. אותו עניינה התנועה הנקייה. בעזרת ג'ון קייג' וטכניקות שהושפעו מהזן בודהיזם (Zen- Budhizem) בו דגל קייג', הגיע לצורת עבודה אותה כינה "צ'אנס" CHANCE OPERATIONS . בצורת עבודה זו נקבעו מרכיבים של הקומפוזיציה על ידי מקריות. למשל על ידי הטלת מטבע או על ידי משיכת פתק מכובע. לדוגמא: מחול מסוים מורכב מרצפים ממוספרים של קומבינציות תנועתיות אותם יודעים הרקדנים. לפני ההופעה הם מגרילים את הסדר המסוים בו יבצעו את הקומבינציות באותו ערב. כמובן שהסדר ולכן גם הריקוד משתנה עקב כך כל הופעה מחדש. חשוב לזכור שמניפולציות הצ'אנס הופעלו על סדר הקומבינציות או מבצעיהן. התנועות היו קבועות מראש ולא היה אלמנט של אימפרוביזציה על הבמה. דרך נוספת לתת מקום למקריות להשפיע על עבודתו מצא קנינגהם באופן שיתוף התפאורנים והמוסיקה. כל אחד מהשותפים ליצירה יצר באופן עצמאי לחלוטין ללא קשר עם האחרים אך ורק על סמך מס' קביעות בסיסיות (כמו למשל אורך היצירה). התוצרים נפגשו לראשונה על הבמה! האומן ראושנברג היה שותף למספר רב של יצירותיהם של קנינגהם וקייג' והשתלב היטב בקונספציה של הצ'אנס. לריקוד RAINFORREST יצר תפאורה שעשויה כולה מכריות כסופות ממולאות בהליום (שהוא כידוע קל יותר מהאוויר) . הכריות הושפעו מתנועת האוויר שנוצר על ידי תנועת הרקדנים ונעו באופן בלתי צפוי ממקום למקום הבמה נראתה שונה כל הזמן מבחינה ויזואלית וגם על הרקדנים היה "להסתדר" עם החלל המשתנה ללא הרף. בריקוד אחר צייר ראושנברג ציור על הבמה בזמן הריקוד, הציור הלך והתקדם עד להשלמתו במשך מספר הופעות. קנינגהם היה גם הכוריאוגרף הראשון שויתר על הבמה הקונבנציונאלית. הוא הוציא את הריקוד לחללים שונים כגון אולמות כדור-סל, תחנת הרכבת המרכזית בניו יורק, גלרייה לאומנות מודרנית וכד'. למעשה מנפץ קנינגהם את כל המסגרות של המחול הקונבנציונאלי שהתקבלו דרך הבלטים הקלאסיים וגם על ידי המודרניסטים הראשונים. כלומר: ריקוד מבטא עלילה או ספור כלשהו או מסר, ריקוד קשור למוסיקה ,ריקוד מתבצע על הבמה (המוארת) מול קהל (היושב בחושך). הוא סלל בכך את הדרך לדור שבא אחריו ושחוד החנית שלו היו אנשי "כנסיית ג'דסון" (Judson Church)שאכן ויתרו לחלוטין על הנרטיב, הבמה, ואפילו במקרים מסוימים על התנועה ועל טכניקה. הם יצרו מיצבים ואירועים שתנועה היא חלק מהם,אך לא תמיד העיקר,תוך שיתוף הקהל או שיתוף אנשים ללא כל מיומנו של רקדנים. (סטיב פאקסטון, לוסינדה צ'יילדס, קיי טאקיי). הם יצאו לפארקים ועשו הפנינגים המוניים,(איבון ריינר) רקדו על גגות ניו יורק וטפסו על קירות (טרישה בראון). הזרם האומנותי שיצרו נקרא המחול הפוסט מודרניסטי. תנועה זו התפשטה בכל עולם המחול והשפיעה גם על יוצרים אירופאים רבים (כגון אנג'לין פלז'וקאז' ווים ון דה קייבוס ) |