|
|
|
|
שלום חנוך - אדם בתוך עצמו
כותב : ג`רונימו מתאריך :27/04/2003
******************************************************** אדם בתוך עצמו - הוצאה מחודשתזה תמיד עושה לי משהו, הרעיון של לשמוע אלבום שיצא לפני עשרות שנים וליהנות ממנו. "אתה קולט שזה מה ששמעו כשהיית בן שנה?" אני אומר לעצמי ומשתעשע ברעיון שבן אדם שקנה את הדיסק הזה כשרק יצא הוא היום אולי כבר בן 50+ בעוד אני מגלה אותו בdelay של כמה עשרות שנים טובות, בשנות ה20 שלי.
ככה גם עם "אדם בתוך עצמו". דיסק הסולו הראשון של שלום חנוך שיצא לפני 25 שנה ולאחרונה יצא שוב ב-Reissue הכולל עריכה דיגיטלית ובונוס צנוע (נגיע לזה).
את "אדם בתוך עצמו" שמעתי במלואו לראשונה לא מאוד מזמן. כבר בשמיעה הראשונה הופתעתי לגלות איך אלבום שנעשה לפני כל כך הרבה זמן מסתדר לי יופי בתוך האוזן, לא נשמע לי תלוש או אנכרוניסטי. יותר מזכיר לי דיסק לואו-פיי שיוצא היום מאשר את "השירים של פעם". עם הזמן הוא הפך להיות אחד מתקליטי שלום חנוך היותר חביבים עלי והוא נכנס לדיסקמן שלי אחר כבוד לא פעם ולא פעמיים. דיסק קצר אבל ארוך – בסה"כ שבעה שירים, בסה"כ 50 דקות אבל כל שיר – ארוווווך. הקצר ביותר, "עיר זרה", מחזיק חמש וחצי דקות. הארוך ביותר, "טיול ליפו", עובר את העשר דקות! ודווקא שני השירים האלה, פלוס רצועת הנושא, הם (לפחות מבחינתי) השירים הבולטים שבדיסק. "עיר זרה" על הנסיון להצליח בלונדון, הוא שיר שצובט את הלב ממש, נכנס עמוק בפנים ויכול למלא אותך עצבות ומלנכוליה אם אתה במצב רוח הנכון (או הלא נכון. תלוי איך מסתכלים על זה).
"טיול ליפו", עם הטקסט הארוך והפשוט-סבוך שלו, מלא בהרבה הומור עם הבלחות של הסתכלות עצמית ותיאור שמצליח להעביר את האווירה של שנות ה70.
אומרים ששנות ה-60 קרו כאן בארץ בעצם בשנות ה-70. ומה קרה בהן לשלום חנוך? הוא מתהולל לא מעט ("עלי איתי לחדר לקפה ותקליטים") וכמו ישראלי טוב רץ לספר לחבר`ה ("מה שהיא קיבלה שם ישאר שלה"), הוא בוחן את עצמו בראי המפורסמות ("חיפשו עלי סמים / אני לא נעלבתי / המשטרה פוחדת / מאנשים מפורסמים"). בכתיבתו הוא מצליח להעביר את האווירה של "תל-אביב של אז". העיר הבוהמיינית שמתוארת ב"חומר טוב" של יהונתן גפן. סקס, סמים וקצת מהמסביב שמזכיר לנו שבכל זאת מדובר בישראל. "שביתה", למשל, שמפתיע באקטואליות שלו ובהחלט יכול היה להיכתב גם היום.
בהצגת האלבום "אדם בתוך עצמו" שלום חנוך כמו מציג בפני השומע תעודת זהות שלו, מודל 77. מאחורי החספוס הכמו-מצ`ואי שהוא מנסה להפגין, הוא לא יכול להסתיר שבחזהו פועם לב של רומנטיקן פואטי, אחד שאוהב להתפייט על מראה של אישה יפה (ושוב, בבוטות הסגנונית של אותה התקופה עושה זאת בהכרזה "את בטח שחקנית כי את יפה שזה אסון") ונזכר בנוסטלגיה עדינה בלונדון האפרורית והזרה.
השירים משתלבים היטב, מייצרים אווירה אחידה ומגובשת. סגנונם הדומה גורם להם להתחבר אחד אל השני, לזרום לתוך השיר הבא בתור. ההרגשה של יצירה אחידה מחזיקה עד לבואו של השיר האחרון, "בואי לרקוד", שהוא גם הנקודה החלשה יותר בדיסק. אמנם גם הוא חלק מהפסיפס של תיאור החיים בתל-אביב של התקופה ההיא, אך עדיין מדובר בשיר דיסקו סתמי שהלחן הקופצני-שטחי שלו לא מתקשר עם ששת הרצועות שבאו לפניו. קצת משעשע לראות שמאיר אריאל, משורר לכל דבר, חתום (יחד עם דורי בן-זאב) על שורות כ"תעזבי הכל בצד / בואי בובה תני לי יד".
רצועה מס` 8, שהיא רצועת הבונוס (היחידה) בדיסק היא ביצוע נוסף ל"כל פעם קצת יותר", במקור מ"ערב ערב" שיצא ב-97. למרות שסגנונו של השיר מתחבר לא רע עם אווירת האלבום אליו צורף, קשה להגיד שמדובר בשינוי מהותי מהמקור. ההשוואה המתבקשת היא שיר של שלום חנוך כפי שאתם מכירים אותו לעומת אותו השיר בביצוע במופע "יציאה" שחנוך מריץ בשנה האחרונה עם משה לוי. הביצוע המחודש הוקלט בביתו של איש הסאונד המנוח טומי פרידמן, שלו גם מוקדשת ההוצאה המחודשת של האלבום.
הכדאיות לרכוש את ההוצאה המחודשת של "אדם בתוך עצמו" היא פונקציה ישירה של השאלה "האם יש לך את ההוצאה הקודמת?". לאילו שיענו ב"לא" – ההמלצה היא ברורה מאוד: למהר ולצרף את הדיסק היפה הזה לאוסף, ואף להקפיד לוודא שמקבלים את המהדורה החדשה ולא את הקודמת. לא רק רצועת הבונוס תגרום להתעקשות הזו, אלא גם העריכה הדיגיטלית המחודשת שבהחלט מקנה לדיסק צליל ברור ורענן שנעים לשמוע.
לאלו שכבר מחזיקים בגרסה קודמת של האלבום אמליץ לשמור את הכסף לדיסקים אחרים.
עם כל הכבוד לרצועת הבונוס, העריכה הדיגיטלית והמארז החגיגי – לא הם עושים את "אדם בתוך עצמו" למה שהוא והם אינם מהווים הבדל ראוי מספיק לכדי שדרוג.
השורה התחתונה היא ש"אדם בתוך עצמו" צריך להיות חלק מהתקליטיה שלכם. תנו לו האזנה בליל סופה דוגמת זו של אתמול ונראה אתכם אומרים לי שלא צדקתי.
********************************************************
ביקורות ראשי
|
|
|
|
|
