![]() | 20.3.04
20.3.04 – ללא שם
נעליים. בערימות. אחת על השניה. צפופות בתוך כלובים. כלובים גדולים וארוכים אתה רואה שחור מסביב. נעליים שחורות. עשויות מעור. ריח. ריח של נעליים. נעליים של עור. ריח של ארון. כולן שחורות. מדי פעם תוכל למצוא נעל אדומה בודדת, אבל הרוב שחור. הן נראות אותו הדבר. ישנות. שחוקות. מלוכלכות. מלאות באבק. הן נראות אותו הדבר, כאילו הכינו אותן באותו המקום. כאילו יוצרו באותו מפעל. כולן אותו דגם, של גברים, של נשים, של ילדים, אבל אתה מסתכל שוב. יותר קרוב. רואה שהן שונות זו מזו. כל אחת מהן, כמות טביעת אצבע. אין אחת שדומה בדיוק לאחרת. לכל אחת מהן סיפור שונה. כל אחד עם המטען שלו. ממקומות שונים, קהילות שונות, תרבויות שונות. באו מכל הסביבה, מכל האזורים. רחוק. קרוב. לכל קרע ולכל שריטה בהן יש סיפור. צעד אחר צעד. והנה הן כאן. בערימות. זו על זו. בתוך כלובים. ולכל אחת מהן סיפור. סיפור בלי מספר.
20.3.04 – גל תורן
אני מטיילת בשבילים המרוצפים, הרוח הקפואה חודרת אל כל עצב בגוף שלי ואני לוחשת לעצמי:
"אני בפולין, אני במיידנק
אני בפולין, אני במיידנק..."
ניסיתי לחזור על זה כמה פעמים, כמו מנטרה, כדי שאולי אני אצליח להבין שאני באמת פה. מעבר להרגשה שיש לי מתחילת המסע, שאני בכלל בארץ ולא הגעתי עדיין לפולין, אני עדיין לא מצליחה לקלוט שאני פה. ושהם היו פה. מנסה לדמיין את האסירים הקפואים מהלכים בין הצריפים. מנסה לדמיין 16 אנשים דקיקים כמו ענפים שבירים על עץ מתנועע ברוח, נדחסים אל אותו דרגש צר, מנסים להירדם. מנסה לדמיין את הילדים, האמהות והזקנים נדחפים אל תוך תא הגזים ותוהים מה יעלה בגורלם. ואני מהלכת ולא כל כך קר לי. ואני מציצה אל עבר הדרגש הצר, ומרווח לי, ואני לא רעבה. ואני נכנסת לתא הגזים הכחלחל, ויוצאת ממנו, ונושמת.
אני בפולין, אני במיידנק.
|
|
