![]() | 17.3.04
17.3.04 מאיה לוי – על בית הקברות היהודי בורשה:
רחוב שוקק פעילות, אנשים ממהרים,
סניף מקדונלד'ס ופרסומות ענק. חיים.
שער אחד מפריד בין החיים האלה לבית הקברות היהודי בורשה.
כשעוברים דרכו ניגלים קברים רבים, מפוזרים בכל כיוון.
האסוציאציה העולה: מוות.
האווירה מלנכולית.
אט אט מתחילים להתקרב, להתבונן, להתעניין
על הקברים ניכרת תפארת גדולה שקצת התכסתה באבק בינתיים.
מקהילה שלמה נותרו רק סיפורים. סיפורים אישיים על החיים שהיו.
ניתן לגלות אותם דרך הסמלים, המצבות, הסימטאות:
עשירים שזכו לנוח בקברים מרווחים בתוך מבנים מפוארים,
התבליטים על מצבותיהם מספרים על התקופה. זוהי ירושתם לעתיד.
הרבנים הצדיקים ששוכבים באוהלים המושכים תשומת לב והתייחסות מיוחדת,
הסופרים שמתכנסים יחדיו, הפעם סיפורם הוא משותף.
מצבתה של אשת התיאטרון מציגה עכשיו במקומה. ההצגה: חייה.
מי שחלם למצוא שפה שתאחד אנשים שונים כעת צופה באנשי קהילתו:
מתבולל שוכב ליד איש דת, ילדים וילדות לצד קשישים וקשישות
(אין לדעת של מי הנפש הזקנה יותר),
אב חולה נפש וברקע אנדרטה לילדו שנשאר שפוי בתקופה משוגעת,
אישים חשובים ומנהיגים לצד פשוטי הקהילה.
כל חילוקי הדעות שהיו בינהם לפני המלחמה כאילו שנמחקו ברגע שבו האויב סירב להסתכל על השוני שבינהם, וראה בכולם רק את המשותף.
עכשיו המשותף הזה מאחד אותם לנצח, מתחת לאותה אדמה.
בין הקברים שדרות של עצים גבוהים המבלים את חייהם בנסיון להתקרב אל השמיים, אל האור.
ענפיהם הרבים שחורים וריקים מכל עלה או פרח, כאילו הם מתביישים לגדול ולפרוח ליד המתים, שלא יפרחו וגם את האור לעולם לא יראו.
אך הם ממשיכים לצמוח, כנראה שגם העצים מבינים שהחיים חייבים להימשך.
רק בחלקת קברי האחים האדמה ריקה מכל חי או צומח.
גם זכר לסיפורי חיים אין שם.
את אישיותם הייחודית של האנשים הקבורים לא ניתן לגלות ע"פ שום סימן.
כל הנותר מהם הן מצבות המקיפות את החלקה, כולן זהות –
לבנות עם פס שחור.
מסמלות את הדבר היחיד המאחד את כל שוכני הבית – יהודים.
|
|
