![]() | היום השמיני למסע - 3.4.03
3.4.03 – דור כהן 8:30
אתמול היו שני דברים ששווה ממש לזכור, כחלק בלתי נפרד מהמסע (כמובן שהכל חייבים לזכור, אבל אלו ארועים מרכזיים). הראשון הוא בית הכנסת הרפורמי בקראקוב. מקום מדהים ביופיו ובגודלו, שניכרים בו אלמנטים מדתות אחרות. קישוטים, הזהב, הגובה. משה ודרור עשו לנו יופי של הצגה, כשדרור מגלם את הרב הרפורמי, ומשה את האורתודוכסי. הרפורמים מתאפיינים בליברליות ופתוחים לרוח הזמן, שני דברים שנראים לי חשובים. היינו גם בארמון הוואוול. ארמון מלוכה בו קבורים קז'ימיש עם עוד כמה מלכים. ארמון גדול מבצרי, פשוט מאוד ענק!
3.4.03 – דור כהן 8:30
היום זה היום של אושוויץ. היום בה' הידיעה לפי דעת רבים. אני מוכרח להגיד שאני קצת מפחד. תחשבו, אנשים בכו כבר בלופוחובה ביום השלישי וגם במאיידנק. ועכשיו אושוויץ בהחלט מפחיד. קשה לי להעביר את ההרגשה לנייר. ניסיתי להסביר לאמא שלי את מאיידנק ולא הצלחתי. צריך לראות בשביל להאמין, ואף פעם אי אפשר להבין.
לילה
זה היה יום מדהים. עמוס, מרגש וקשה. רצוף באירועים. אני פשוט אתחיל מההתחלה. בירקנאו – מקום ענק. היינו במחנה הנשים, המשפחות, הגברים ובלוק שהכי עשה לי את זה היה בלוק הילדים. יש שם ציורים, ממש כמו בסרטים, הציורים האלה מסמלים לי את התקווה של הילדים. בשבילנו הם היו מזעזעים, פשוט נוראים. לילדים שהיו שם הם היו דרך ליפות את הביתן שלהם והם ציירו את המציאות. החלק השני היה אושוויץ. רק לכתוב את המילה עושה לי צמרמורת. ביקרתי בביתן העינויים, שם הדריך אותי מדריך פולני מטעם המוזיאון. ביקרתי גם בקיר המוות, בו הוצאו אסירים להורג, והייתי בבלוק עם שיער ונעליים ומזוודות וחפצי מתכת. הכל בהמונים. כמות שאי אפשר לתאר במילים, פשוט בלתי אפשרי.
עשינו טקס קצר באושוויץ, אבל מה ששבר אותי באמת היה הטקס בבירקנאו. במיוחד הקטע של שירה פרת. אני הולך להעתיק את מה שכתבה ליומן שלי, בתור הקטע שבאמת גרם לי לבכות. עוד טקס שעשינו באושוויץ היה טקס הקראת שמות בביתן היהודי. ישבנו כל החברים מהמסע ואנשים בספונטאניות הקריאו שמות של בני משפחה שנספו. היו כאלה שהכינו מראש, והיו כאלה שנזכרו תוך כדי. זה היה מאוד מרגש. מתן דיבר כמה דקות. לפי דעתי דיברו בערך מאה איש. נגיד שבממוצע כל אחד הזכיר עשרה אנשים. חשבון פשוט מראה כי אנחנו זוכרים 1000 איש!
אני נשבעתי לזכור ולא לשכוח, ואני אזכור ואדאג שהבאים אחרי יזכרו.
3.4.03 – נופר ניב
לסבא וסבתא ולהוריהם ז"ל
אני עומדת על אדמת פולין, על אדמה עצובה, אדמה שעברה שואה. בתוכה קבורים האנשים והזיכרונות, ועליה ניגר דמכם. ועכשיו אני עומדת פה ולא דם ניגר ממני אלא דמעות. דמעות על שקט שצמח מתוך הסערה, דמעות על האדמה הזועקת מוות, אנשים, מחלה. על אדמה שזועקת זעקות מרות על כל הנשמות האבודות.
עיניים ירוקות
עיניים חומות
עיניים שחורות
ועיניים כחולות
בגטו זה לא משנה, כי כל העיניים כבויות.
|
|
