![]() | היום השישי למסע - 1.4.03
1.4.03 - היום החמישי, 7:42 בבוקר - דור כהן
אני באוטובוס מחכה שכולם יעלו ושניסע כבר. קר לי , השעון של האוטובוס מראה 4 מעלות... אתמול לא יצא לי לכתוב, למרות שהיה לי הרבה מה. עכשיו אני אכתוב על אתמול – אז דבר ראשון יצאנו מוורשה ויצאנו לקז'ימיש דולני – עיירה נחמדה שהיו בה הרבה יהודים וכולם נרצחו. אחר כך נסענו למאיידנק.
למי שלא יודע הייתי אתמול במאיידנק.
היום אני באוטובוס.
הייתי אתמול במאיידנק ועוד מספר ימים בארץ ישראל.
הייתי אתמול במאיידנק וראיתי אנשים נשברים.
הייתי אתמול במאיידנק והיום אנשים חוזרים.
הייתי אתמול במאיידנק ומשהו בי צעק,
הייתי אתמול במאיידנק והרגשתי מחנק.
במאיידנק, בשונה מטרבלינקה, המחנה נשמר.
הצריפים, המשרפות, תאי הגז, הכחול על הקירות פחיות הציקלון.
וכמה מתאים שכל האסוציאציות של השואה היו שם.
ירד שלג, ברד, ואני עם ארבע שכבות חמות, גטקס, שני זוגות גרביים, כובע וצעיף (אמא הלבישה אותי טוב, תודה אמא!) והיה לי קר. ומה איתם?!
צועקת המחשבה – הם היו שם, קפאו מהקור. אני בטוח שבזמן מסוים היה שם הרבה יותר קר. אני הייתי שם ב- 31.3.2003 והם היו שם ב- 31.12.42 והיה מינוס 20. כמה אירוני – בטח עבודה בקרמטוריום היה דבר מבוקש. כן, לשרוף אנשים מעמך, להכין מהחום אמבטיה למי שהכריח אותך לעשות את זה היה דבר מבוקש. הם עשו הכל כדי לשרוד. אני, אני חזרתי לאוטובוס. ראיתי את המשרפות, ראיתי את הר האפר ולא צעקתי. החזקתי את אגרופי קמוץ, חזק, וכעסתי. בתאי הגזים, שככל הידוע רק מישהי אחת הצליחה לצאת מהם אחרי שפעלו, אחרי ההסבר והעדות, שאלו אם יש לנו שאלות. ולי היתה שאלה אחת, פשוטה ותמה – שאלה תמימה – "למה?"
כמו שהחולצה אומרת "כמה שתדע יותר אתה תבין פחות".
1.4.03 – עינת יאירי
להורים של הילדים שאיתנו כאן, שלום לכם!
ארבעה ימים ועוד קצת מהיום החמישי שאנחנו, המבוגרים של המסע, עוברים עם הבנים והבנות שלכם כמעט לאורך כל 24 שעות היממה. רואים אותם והם אותנו בשעת בוקר מוקדמת, אוכלים ושותים יחד, צוחקים, נוסעים שעות באוטובוס, שרים, משתוללים, מדברים, משוחחים, מתרגשים וגם לפעמים בוכים. הכל חשוף ופתוח, אנחנו להם כמו הם לנו, אי אפשר אחרת. ואנחנו מאושרים איתם, בלי מליצות, פשוט כנה. לפני זמן מה, בסיום אחד מהקורסים הבכירים ביותר בחיל הים, פנה מפקד החייל להורים ואמר שסיימו כאן ועכשיו את הקורס חיילים נהדרים ומקצועיים, אבל קודם כל הם הילדים של ההורים, ומהבית הביאו את הבסיס, את החינוך, את הערכים ואת האישיות. כל מה שהצבא עשה זה להוסיף על התשתית הביתית. כך אני מרגישה כאן, ועוד לפני כאן, בכל תקופת ההכנה למסע. יש לכם ילדים כל כך נהדרים, כל כך נרתמים, מתלהבים, יצירתיים, רציניים, מגיעים לגובה האינסוף ברעיונות שלהם וביכולות. אנחנו פשוט נהנים איתם ומהם. הולכים איתנו, כמו גוף אחד גדול. יש רגעים, והרבה, שאני מצטערת כל כך בשבילכם מהמקום שלי כאמא, שאינכם יכולים לראות אותם בכל המכלול הזה. מנסים להעביר לכם כמה שאפשר בתמונות, קטעי כתיבה. אבל מה שהעין רואה והאוזן שומעת לא יכול להיות מוחלף בכלום, וחבל. אבל תאמינו לנו שאתם יכולים להיות גאים וגם שמחים על כל מה שיש לכם.
להמשך מסע טוב,
עינת בשם הצוות.
1.4.03 – דור כהן
לובלין, בית הקברות היהודי
רקדנו על קברים
רקדנו על קברים
רקדנו על קברים ושרנו שירים
שירים של חסידים
שירים של חסידים
שירים של חסידים שרנו לקברים.
הקברים שבורים
הקברים שבורים
הקברים שבורים ואנחנו מאמינים.
|
|
