![]() | היום החמישי למסע - 31.3.03
31.3.03 - שירה גלר
בכניסה למאיידנק
היום היינו בשני מקומות, מנוגדים לגמרי: קז'ימיש דולני, עיירה שקצת הזכירה לי את העיירה מ"היפה והחיה"... והמקום השני- מאיידנק. בניגוד גמור לטוב שהיה ליהודים בקז'ימיש... מאיידנק. איזה שם מפחיד. כשאומרים לי מאיידנק, אני פשוט שומעת חיה, מפלצת, מכונת השמדה עצומה, שאין ממנה יציאה. בבוקר היה מזג אוויר טוב, לא חם אבל גם לא קר מדי. כשהגענו למאיידנק- כאילו יש ענן מעל המקום - הרוחות היו חזקות וצורבות, והטמפרטורה צנחה אל מתחת לאפס. ירדנו מהאוטובוסים, וכיסיתי במספר שכבות כל ס"מ חשוף בגוף שלי. רק הלחיים והעיניים נשארו בחוץ. פסענו על השביל, המוליך אל תוך המחנה. ובשביל שלא יהיה לי קר, הורדתי את הראש כדי לספוג חום מהצעיף.. עם ראש למטה, הסתכלתי על המרצפות. מרצפת אחר מרצפת, כולן אפורות, כולן סדוקות, כולן, מן הסתם, מובילות לאותו מקום. חשבתי לעצמי, אם אלה המרצפות שהיו כאן אז. אם עליהן צעדו המגפיים השחורים, הקשיחים, בצעדים נחושים וקצביים? האם עליהן הובלו אלפי רגליים, קטנות, גדולות, עם נעליים או בלי- בצעדים מבולבלים, מהירים, חפוזים...? התחיל לרדת שלג, או ברד... הקור כבר איננו קור, הוא הפך לכאב. כאב שחותך, שמקפיא את האצבעות, את הלחיים, את האף. גם אם רוצים לחייך כאן אי אפשר. הלחיים קפאו. כאילו אסור להכניס לכאן שמחת חיים... כבר כולי רטובה, הקור עבר דרך כל השכבות- וקר לי, בחוץ ובפנים. וקר לי יותר כשאני חושבת על האלפים שהיו כאן בקור הזה, בשלג, כמו היום, ולגופם סחבה אחת... איך הם שרדו? הם לא, הם מתו באלפיהם... פשוט ככה. ואין כאן תקווה, במאיידנק. את האוויר הזה, הספוג ריחות זרים של עץ, של קור, של מחנה השמדה, נשמו כאן לפני 60 שנה אנשים, אולי בגיל שלי, אולי יותר, ואולי פחות... ואין תקווה. אפילו לא בדשא הירוק הזה, כי עכשיו הוא נהיה ממש ירוק בגלל הגשם והשלג- גם בו אין תקווה.יש בו רק מרירות- איך הדשא הזה יכול היה לצמוח כאילו כדי לטשטש את העקבות, כאילו כדי להשכיח הכל מהעולם.
בצריף הנעליים במאיידנק
בביתן הנעליים, אנשים חולפים על פני הנעליים במהירות. מסתכלים על הנעליים- זו אחר זו, וגם אני.נעצרתי רגע, כדי להסתכל על נעל אחת, נעל עקב מחודדת, אדומה, עם רצועות עדינות. נעל--- כל כך מעניין אותי הסיפור שלך... מה עבר עלייך בחייך, לפני שהגעת לכאן... ספרי לי על יום קנייתך, כשנערה צעירה נכנסה לחנות לקנות נעל לצורך אירוע חשוב, אולי שמחה משפחתית, אולי פגישה עם נער כמוה. ספרי לי על ההתרגשות והשמחה שבקנייתך- את הרי כל כך יפה, כל כך עדינה, למרות שאת שוכבת כאן, כולך מכוסה באבק, עד כי בקושי אפשר להבחין באדום, האדום הזה שמתאמץ להראות את עצמו. כמו חיי אדם.
31.3.03 - גל לוי
מאיידנק
מגיעים למקום שעד עכשיו ראינו רק בתמונות. מסתכלים סביב ולוקחים כמה נשימות. מתחילים להבין בדיוק את מה שבאנו לראות. עומדים ומתרשמים בעוד הדפיקות מתחזקות וטיפות הגשם כבר עלינו יורדות. מתקדמים בשביל קצר, מתחברים לעבר, והשלג שבינתיים מתחיל לרדת מקפיא לנו את המחשבות על כל מה שצריך היה לקרות. עולים במדרגות כשהפנים אל השדות ומשך כמה שעות מתחברים עם המראות הקשים – תאים תאים עם אלפי סיפורים כואבים וקשים, שמהר מאוד מפנימים ולומדים על המקום הכואב שצורב לנו בלב. ואז מנסים לחזור לעתיד, לנסות לשנותו כמו תמיד. רק שהפעם, בשונה מהפעמים הקודמות, לכולנו המטרות ברורות.
31.3.03 – ללא שם
הכניסה למאיידנק. רק ירדתי מהאוטובוס ופתאום החל להצליף בי שלג וברד. הרוח הקפואה הלמה בי וכמעט העיפה אותי כאילו שקלתי גרמים ספורים. הולך לכוון המחנה ומחפש מקלט מהכפור, שאם הזמן החל לדקור את עצבי. מחפש מקלט מהשלג – שם לא היה רך ונעים אלא קשה, קוצני. תאי הגזים – נכנסתי שרעד עובר בגופי אולי מפחד, אולי מהקור. התחלתי לצלם כשלפתע הרגשתי כיצד קיבתי מתהפכת למראה כתמי הגז הספוגים בקירות. רציתי לצאת לכפור – העדפתי לקפוא מאשר לעמוד בין הקירות הללו. עברתי בין הצריפים, נכנסתי לצריף הנעליים. הסרחון היה שם בלתי נסבל. מאות אם לא אלפים של נעליים מתפוררות. העדפתי להשאר בחוץ, בשלג, שכבר החל חודר אל עורי, דרך בשרי, לתוך עצמותי. נכנסתי לדודי המשרפות. נערך שם טקס. עמדתי והבטתי אל תוך מחשבותי "איך הם ספגו את הרוח, בכפור, השלג. איך נשארו בחיים. האם חייהם היו כל כך חשובים להם בכך שהם דבקו בלחיות בתנאים לא חייתיים". החלה שירת 'התקווה'. החלה בשקט וככל שהתמשכה התגברה. מצאתי את עצמי כמעט צועק את ההמנון הישראלי. נגמר, התחלתי לצאת. השלג נפסק, אך הרוח הזקנה נשארה, כנראה כמו שתמיד היתה. שם, ובקרוב היא הדבר היחידי שישאר משם, הדבר היחידי שיוכל לספר את סיפור מאיידנק. נכנסתי לאוטובוס, התחלתי לעשות דרך, שרבים לפני מעולם לא עשו.
31.3.03 - משה קונפורטי
מאיידנק
חזרנו עידן
מאיידנק 31.3.03 – להאמין יותר ולהבין פחות
עכשיו אני צועד כאן בצריף במאיידנק
לא מסוגל להבין, לא רוצה להאמין שזה כאן.
עכשיו אני צועד כאן בצריף במאיידנק
לא מסוגל להאמין שזה קרה כאן...
עכשיו אני צועד כאן בצריף במאיידנק
בא לי לצעוק, לא רוצה להאמין.
עכשיו אני צועד כאן בצריף במאיידנק
עוצם עיניים, זה קרה כאן.
עכשיו אני יושב על הספסל במאיידנק
וכותב את מה שהמילים לא מסוגלות להביע.
וזה כאן.
עידן, אמרת לי "הנהגים הפולנים שרואים אותנו מהמכוניות צועדים כאן אומרים:
"הנה שוב היהודים חזרו למאיידנק".
אז תשובתי אליך היא שכל שאומר להם הוא
שזה נכון – אנחנו כאן חזרנו עידן.
31.3.03 - אור שמחי
הולכת, הולכת על הדרך
הולכת על אותם הצעדים
אותם הצעדים שלהם
הצעדים האחרונים לפני שנשרפו
הולכת על אותם צעדים שלהם אך לא לאותו היעד
אני פה, מסביבי נעליים, המון נעליים שצועקות
אל המון נעליים יתומות, בוכות, אני הולכת
המון אנשים, אנשים עם חלומות שלא יחלמו יותר
אנשים עם מחשבות שלא יחשבו יותר
אנשים יודעים שלא ידעו יותר חיים
קפצה לעיני נעל, נעל קטנה אדומה של ילדה קטנה
ילדה קטנה שלא תשמח יותר...
הרבה נעליים. לכל נעל שם, לכל נעל איש,
איש שאיננו יותר.
אני פה, פה כדי לזכור
כדי לדעת, כדי להבין, לא מצליחה לתפוס את הכמות
אני פה, אני פה כדי לזכור.
|
|
