![]() | היום הראשון למסע - 25.3.03
25.3.03 - דור כהן
אז זהו. המסע כמעט נגמר. אחרי חודשים של מסע, מתחיל החלק הטיולי שלו. עד עכשיו, עבדנו בסדנאות בכתה, ועכשיו מגיעים לדובדבן שבקצפת, המסע לפולין. אני הולך לכתוב טור בכל יום במסע, החל מעוד שלושה ימים. אני מבטיח שלא אכתוב אפילו חצי מילה על המלחמה בעיראק על המצב, (היום כשאומרים "המצב" כבר לא יודעים אם זה הכלכלי או הביטחוני... שניהם על הפנים) אלא רק על עצמי, ועל המסע. בסדנה הראשונה נתבקשנו לכתוב למה אנחנו מתחילים במסע הזה. כתבתי ש:" אני פה כדי שאני אזכור את השואה כמה יותר טוב, ושאוכל להעביר את הזיכרון הלאה. וגם כי אני רוצה להכיר את השכבה שלי יותר לעומק." אני חושב שהצלחתי להשלים חלק מהמטרות. אני בהחלט מכיר את השכבה שלי יותר לעומק, מכיוון שבסדנאות אנשים אשכרה העבירו מעצמם לכלל. אני בהחלט אזכור את השואה יותר טוב, בזכות הסרטים, העדויות וגם משיעורי היסטוריה.
מה שנשאר זה להעביר את הזיכרון הלאה. והגשמת מטרה זו תלויה בכמה דברים: רצינות האנשים, הרצינות שלי, ההדרכה וגם כמה ערני אני אהיה... אז המטרה שלי מהפרק האחרון של המסע היא להצליח להעביר את מה שלמדתי ואת השאלות שאשאל לאחי בן ה-12, ובבוא העת גם לאחותי בת ה-5. (5 וחצי, כדי שהיא לא תיעלב... טוב נו, 5 ועשרה חודשים...) ההרגשות שרצות בי לפני הטיסה הן בעיקר של התרגשות כבר הרבה זמן לא ציפיתי כך למשהו מסוים, והנה זה מגיע.
השבוע האחרון היה מטורף. כל הזמן עובדים על ההדרכה (שזה התירוץ הכי פשוט בשביל להבריז משיעורים...) הכנות, רעיונות ואנשים רצים במסדרונות. כשמספרים למבוגרים על הנסיעה, כולם מתרגשים. אפשר לחשוב... בסך הכל טסים לארץ שאתה לא מכיר, עם אחריות עצומה (אתם יודעים מה זה אומר להכין את ההדרכה הזו?!). כל הדברים רצים לך בראש. בכלל, הכל מבולגן לי. אחרי כל הסדנאות וההכנות, הפגישות עם עינת ועם הקבוצה, טקסים, כתיבה, הדרכה... הכל עדיין מבולגן לי בראש. אבל יש לי הרגשה שאחרי שנחזור, אני אהיה מבולבל הרבה הרבה יותר...
והרי דוגמא לשיחה עם מבוגר מצוי (מ"מ, מעכשיו והלאה...)
אני:" היי מבוגר, מה שלומך? אני? אני טס לפולין ביום חמישי בלילה."
מבוגר:" באמת? וואו! אני מקווה שתהנה שם, עד כמה שאפשר להנות."
ואני אומר: חבר'ה, תירגעו! יהיה כיף! אני אלמד ואהנה מזה! הירגעו נא!
25.3.03 - נופר ניב
מחשבות על גן קרשינסקי
במקום רחוק ועלוב
גדל לו גן עצוב
במהלך מלחמה ארוכה
ניצב לו להתמודד עם הזוועה
שישה מליון נהרגו, אך הגן לא הפסיק לפרוח.
כל פרח ופרפר מסמל אדם שנהרג והתפוגג עם הרוח,
כל צבע מסמל רגש אחר, אהבה ושנאה.
על כל אדם שנהרג צמח לו פרפר
על כל נשמה עף לו פרפר, מחפש את עצמו.
המקום שהיה כה עצוב נראה לי עכשיו כה שמח,
אבל מה שהכי חשוב שאותנו הוא לא ניצח,
אנחנו ניצחנו בקרב על החיים,
אנחנו ניצבנו בקרב המפסידים
עכשיו הפרחים מסמלים כל אדם באדמה
כי אפילו האדמה את אותם אנשים לא שכחה.
שם בפנים הכל נובל
פרחים ואנשים גם יחד,
על חלוני יושב פרפר
אפור ועצוב - נשמה תועה,
ובחוץ הכל פורח, צבעוני
הפרפרים, חופשיים, עפים,
וכאן בפנים כלואים,
צפופים, נובלים ואפורים
פרפרים, גברים, נשים, זקנים וילדים
רוצים לראות, לנשום, לברוח, להשתחרר מתוך הבועה.
ושם צהוב בסתיו
חום בחורף
אדום באביב וכחול בקיץ, הכל משתנה ונצבע
וכאן אפור יום יום הכל אותו דבר.
|
|
