 | אחרי נסיעה לבית סבי- בר רוזנצוויג- 29.10.07
אחרי שעה של נסיעה שלט ירוק המודיע לנו כי הגענו לעיירה, אותה חיפשנו.
הנהג עצר בצד הדרך וקפצתי בקור המקפיא להצטלם ליד השלט.
100 מ' בהמשך עמד הבית על תילו, ישן, צר, פולני.
הדייר בקומה השנייה היה נראה לי מעט מופתע לראות את שלושתנו, אבל אולי סתם
נראה לי כך, כי לא הבנתי את שפתו כשדיבר עם שמעון, הפיילוט הפולני שנסע איתנו,
אחרי ששמעון הסביר לו לשם מה באנו.
הדייר התנצל ואמר כי הוא לא יודע דבר, הוא גר בבית הזה רק שנתיים, ואם נרצה לשמוע משהו,
כדאי שננסה אצל הדייר בקומה הראשונה, אך הזהיר ואמר כי הדייר שתיין כבד ואולי כדאי לא להתקרב.
דודי התעקש שננסה בכל זאת " מה כבר יש להפסיד" אמר, אחרי מספר ניסיונות פתח לנו הדייר, קצת זקן לא שיכור, אפילו די נחמד.
סיפר כי הוא גר בבית הזה כבר 15 שנה, אבל לא יודע שום דבר על משפחת אברמצ'יק.
זה הגיוני הם הסתלקו מכאן לפני 60 שנה.
במרחק לא רחוק מהדירה בקומה הראשונה דודי מצא מדרגות.
" אתה חושב שזה זה"? שאלתי כשהראה לי מה מצא- " בוודאי" השיב, וירדנו יחדיו במדרגות האבן הישנות.
המרתף היה חשוך, קטן, מפחיד.
עמדתי בכניסה בעיניים נוצצות ובגרון חנוק, מנסה לעכל, להבין, לחקוק בזכרוני את המראות.
בעיירה הקטנה הזאת סבי נולד, בבניין הזה הוא גר, במרתף הזה הוא התחבא יחד עם משפחתו מפני הגרמנים.
התחבאו כמו עכברים.
|
|
