 | עוד לא אבדה תקוותנו- רעות קליינמן-26.10.07
" עוד לא אבדה תקוותנו..."
אימרה שאנו אומרים כל כך הרבה פעמים, כמעט בצורה אוטומטית,
בכל טכס, בכל אירוע, בכל זמן.
כאן במקום הזה על אדמת פולין במחנה הזה במיידאנק,
במקום שבו כל כך הרבה אנשים איבדו את תקוותם, המשפט הזה – ההמנון
מקבל משמעות נוספת, חזקה יותר.
במקום שבו מידי יום, אנשים איבדו את אמונתם, אני לא מצליחה לשיר את השורה הזאת.
איזו תקווה לא איבדנו?
" להיות עם חופשי בארצנו "?
אם כן הצלחנו, ניצחנו, נקמנו.
אנחנו התקווה של אילו שלא הצליחו לקוות, שלא ידעו אם כדאי להאמין.
אנחנו הניצחון שלהם- נקמתם.
אני עומדת פה היום, לא מתעטפת בדגלים, לא מחצינה את היותי ישראלית, יהודיה,
ועדיין מרגישה ניצחון.
אנחנו מנסים לא להתבלט, אך בסוף היום הזה, בטכס הקטן והצנוע הזה- אנו שרים את התקווה:
" כל עוד בלבב פנימה
נפש יהודי הומייה,
ולפאתי מזרח קדימה
עין לציון צופיה.
עוד לא אבדה תקוותנו..."
אני נחנקת, לא מסוגלת לשיר יותר, המילים פשוט לא יוצאות, והן מתחלפות בצמרמורת ובתחושת מחנק.
אנחנו התקווה, התקווה שיזכרו והתקווה שזה לא יחזור על עצמו.
|
|
