 | הגיע תורנו - כאן ושם/ שי לירז
האדמה רוויה דמעות שלא יֶרדו
את האוויר מחרישות צעקות שלא נשמעו
כל צעד שאקח מהדהד, מרעיד, מאיים לשבּור
לא את הקרקע. אותי. הנכד שנשאר לזכּור.
צמרמורת מטפסת למעלה ואז לצדדים
הקור שבחוץ מתחבר עם הקור שבפנים
מיליון וחצי חללים. חלוּלים. לא נוכל לטעות,
מותם חרט כתובת בשעם- ביער הזה נותר רק לבכות.
העצים ראו הכל, ראשם השקיף מִמַּעַל
יונקותיהם שתו הדם, השגיחו בכל שעל
אילנות אילמים, חסרי גפיים, אני מבין לכאבם
לעד יחרישו. את כל זוועות הטבח ישמרו עמם.
אין קץ לבדידות ואין שום מוצא
אינספור אילמים, מלמעלה ולמטה, נוכחות מלחיצה
מעבר לגדר ולחומה יש תקווה, יש עולם
כאן רק חוסר אונים. אי לאן ינוסו כשאלו אינם?
דמיינתי פולין בשחור ולבן של סרט ישן
עולם אחר של מאורעות נוראים, רק שם כל זה ייתכן
והנה הכל בצבע, מול העיניים, כלום לא נקלט, רק קליט.
הרוע בנאלי. זאת אותה מצלמה. תורנו לשמור על שפיות התסריט.
|
|
