 | מיידנק- אור דיין 4.11.07
קמנו לצילצול הטלפון, היום היה אפשר לישון עד 8, ירדנו לחדר אוכל, העלנו מזוודות ונסענו למיידנק. אחרי נסיעה של דקה, המדריך אמר להסתכל ימינה, מבט קצר ופתאום המחנה שבסרטים ובתמונות נראה לעין, המבט התארך, צמרמורת עברה בי ועיניי התמלאו דמעות.
ירדנו מהאוטובוס והתחלנו לצעוד בשביל לעבר שער המחנה, הדרך הייתה ארוכה מתמיד, ראיתי את הקצה אך לא רציתי להגיע אליו, בכיתי בלי לדעת למה. המקום הראשון שהגענו אליו היה תאי הגזים. הקור, לא דבר שאפשר לתאר למישהו שלא היה שם. מרוב קור כל כך רציתי להיכנס לצריף, שבמקרה היה מקום בו נרצחו אלפי אנשים, ואחת הסיבות הייתה שאולי יהיה אפשר להתחמם שם קצת. זה אולי נשמע רע אבל באותו רגע הבנתי, אולי זה חלק ממה שהם הרגישו כשהם הגיעו למחנה, הדחף פשוט רק להיכנס ולא משנה כבר מה יהיה.
החדר הראשון היה חדר ההתפשטות, מיד אחריו המקלחות, הנאצים טענו שאחרי מקלחת, הגזים נקלטים מהר יותר וכך הרצח יעיל ומהיר יותר, הסתכלתי על הקירות וראיתי שריטות, ראיתי שריטה של איקס על הקיר, אני לא יודעת ממתי זה, אבל זה שבר אותי.
יצאנו ונכנסו לצריף מלא בנעליים, מביטה בהם ומנסה למצוא זוגות, מנסה להתאים סיפור לכל נעל, כן, לכל זוג נעליים סיפור שלם שנעל, דבר כל כך לגיטימי ושימושי זה מה שנשאר ממנו.
להר העפר לא הקדשתי יותר מידי תשומת לב בגלל הקור ונכנסנו ישר למשרפות. הטקס היה מרגש, בסיומו כמעט צעקנו את התקווה, ובכלל בכל פעם התקווה מתחזקת, הגאווה מתחזקת.
הייתי גאה במדינה שלנו, במשלחת שלנו, שהגענו לכאן ואנחנו עומדים
200 ילדים, דור שלישי לשואה, במקום שבו נשרפו אנשים על לא עוול בכפם, על שניסו להכחיד אותנו כעם ולא הצליחו, אנחנו שרדנו ואם זה תלוי בנו עוד נמשיך.
אז אנחנו יצאנו ממיידנק, יצאנו והם לא...
|
|
