 | בירקנאו- אור גרשי 6.11.07
עומדת בבירקנאו וקר. מסתכלת סביבי, רואה ביתנים חומים, שמיים אפורים והמון ירוק. מסביב עצים ערומים.
מקום כ"כ פסטורלי ויפה, איך יכול להיות שבמקום הזה נעשה רצח של מיליונים? איך יכול להיות שבמקום שאני דורכת עליו עכשיו עשו אנשים את דרכם האחרונה בדרך לתא גזים או למשרפה? מנסה לדמיין אבל זה לא נתפס.
תמיד כשחשבתי על השואה דמיינתי אותה בשחור ולבן, אולי בגלל התמונות והסרטים הישנים. והינה אני כאן, נוכחת לראות את הכול בצבעים, ולא מצליחה לקלוט שבדיוק ככה זה היה לפני 62 שנה. אותם מבנים, אותם עצים, אותם שמיים.
נכנסים לסאונה. כששמעתי את השם חשבתי שזה היה מקום בילוי במחנה, אבל עד מהרה הבנתי שזה לא בדיוק היה מקום בילוי, בטח לא לאסירים. לנאצים יכול להיות שזה היווה מקום בילוי, הרי ההנאה הגדולה שלהם הייתה לראות את היהודים ושאר השמים הנחותים סובלים ומושפלים.
מתיישבים בסאונה, טקס. משתררת דממה. כולנו יושבים צפופים בתוך החדר ומחכים שהטקס יתחיל.
הטקס קשה, ואני לא נשברת.
בסוף הטקס עינת מבקשת ממי שרוצה להדליק נר לזכר מישהו שיקום ויגיד בספונטאניות.
מישהו קם ואחריו זה לא הפסיק. עם כל אחד שקם ואמר כמה מילים לזכר יקיריו הדמעות רק התרבו. וזה עדיין לא נגמר.. עוד ילד ועוד ילדה, עוד מורה ועוד מדריך. אני מסתכלת על האנשים ומבינה שבעצם כל בית שני במדינה שלנו הוא דור המשך לניצולי שואה.
תוך כמה דקות לא היה בנאדם אחד בסאונה שלא נשבר לסיטואציה החזקה הזאת.
נגמר הטקס, אוזרים כוחות כדי לקום וחוזרים לאוטובוס דרך מסילות הברזל של אוושויץ. הדמיון לא נח לרגע, דמויות, של אנשים ישנים, הולכות בצידי המסילה.
אוושויץ. לא הרבה יהודים יצאו מהמקום הזה חיים. והנה, אנחנו עכשיו עושים את זה. הרגשה טובה.
|
|
