 | התחנות שבדרך- רותם ציוני 4.11.06
במסע שלי, היו לי התחנות שבדרך שיעורים,
אבל אלו לא שיעורים רגילים- אין בהם מורה וגם לא תלמידים.
הם אינם נלמדים אלא לומדים, שואבים את כוחם מאיתנו,
נכתבים על פי הרגשות ומועברים על ידי המחשבות.
כמו כן ההכתבות כתובות בליבנו ולא במחברות,
והלב, הוא אוסף דפים, אוצר ממש נדיר לארכיאולוגים וחוקרי ההיסטוריה,
כי בדפים אלו כתובים רגעים עצובים, רגעים פחות או יותר טובים, רגעים מרגשים,
וגם רגעים שבהם לא קרה כלום אבל הם בכל זאת חשובים.
ורק שתדעו, שבלב יש אוסף של דמעות, מספר מוגבל לכל אדם,
כמובן שהוא תלוי בגיל, במשקל ובגובה,
אבל שק דמעות זה תלוי גם על פי הדפים הכתובים,הם פועלים ביחד,
ושהדפים מתמלאים במילים שקשות מידי עבורנו או שמחות מאוד,
שק הדמעות נותן לנו טיפות קטנות שיעזרו לנו להתמודד.
המסע הזה סיפק לי דפים רבים, כתובים משורה לשורה, מעמוד לעמוד.
אני שמחה שלא "הברזתי" מהם ושלא נשארתי בבית מפאת חוסר רצון או הרגשה לא טובה,
כיוון שלשיעורים אלה אין שיעורי השלמה, אי אפשר להעתיק אותם מחבר,
וגם לא יהיו כאלה בשנה הבאה.
כל שיעור היה שונה מקודמו ושונה מאחרו, מיוחד במינו ומיוחד בתוכנו.
ועם אוזן קשבת בעבר, בהווה ובעתיד, עוד דפים יתמלאו ומילים ייהגו.
ובינתיים, שק הדמעות צריך להתמודד עם הרבה רגשות.
|
|
