 | "מה ששרד ומה שלא"- שי לירז 4.11.06
"עומדים היום כאן, מביטים על מחנה העבדות והמוות מיידאנק. מנסים להבחין בשאריות האחרונות של העבר ששומרו כאן מעבר לגדרות הזמן שחלף. מנסים אולי להבין מה בעצם התחולל כאן, איך מגיעים למצב בו זהותו של האדם נשללת ממנו, איך ברגע מפסיקים להתייחס אליו כאל בן אדם, כאל יצור חי. איך הוא מקבל את זה. כמעט מאבד צלם אנוש, ואולי לא כמעט.
איך ולמה זה קרה, מה השתנה מאז, מה למדנו, ומה עושים עכשיו?
אני יכול לדמיין את הפיקוד הגבוה הנאצי. ממש לראות איך הם בנו את המחנה. בהתחלה על הדף, סרטוט כללי, אחרי זה אולי מקוביות לגו, ואז דגם של ממש ואז מאיידנק.
גבולות המחנה היו רצף קוביות מלבניות שעליהן מצוירת גדר.
צריפי המגורים היו 5 קוביות קטנות אפורות.
יותר מאוחר הם גם הוסיפו את תא הגזים- הכחול, אולי מְחֶנֶק. גם מְלוּנות הכלבים היו מָלְבֵּן כחול כזה. אז הם עוד לא ידעו שביניהם יקימו יום אחד מוזיאון להנציח את הזוועות שהם תכננו, שהם הוציאו לפועל. אולי היו חושבים אחרת אם היו יודעים, אולי.
הקרמטוריום, ליד האזור החום של הבורות, בורות "חג הקציר". היה שתי קוביות אדומות. אולי עם ארובה. ובצד איזה מלבן לבן של מינהלת המחנה, ובצד השני קובייה עם ציורים. למפקד ולמשפחה, שתהיה אווירה ביתית נעימה.
ואז הכל מתחיל לפעול, המחנה הדמיוני מתמלא ביהודים ובאחרים, כולם אויבי הרייך השלישי, כולם לשירות, בכפייה, של מכונת המלחמה הנאצית, כולם לעבדות.
והימים עוברים, חלק מתים, מגיעים חדשים, מתים, ועוד משלוח.
וכל הזמן שוכחים שאלה בני אדם. בני אנוש חיים, בעלי משפחות, בעלי רגשות. אנשים.
או שאולי בעצם לא. אלה לא אנשים, רק יצורים נחותים, חסרי חשיבות. מוטב שלא יהיו כלל. שלא יהיו. בקרוב.
בקרוב מגיע. מי שמסוגל לעבוד- ימינה. מי שלא- שמאלה. אבל אין מה לדאוג, הפרידה בלאו הכי תהיה קצרה. ימין ושמאל עוד יפגשו. תאי הגזים הכחולים מתחילים לפעול. במלוא המרץ, לוחצים על הגז עד הסוף. כִּבְשני התופת האדומים, הענקיים, גם הם נכנסים למשחק. משרפות המוות עובדות במלוא הקיטור. הגרמנים עובדים נקי. לא משאירים לכלוך. בסוף התהליך לא תישאר פסולת. אף לא שריד. אין מה לדאוג."
|
|
