 | בוץ של אושוויץ- גיא גורן 6.11.06
יום גשום באושוויץ. אני שוחה בין הטיפות, מהלך על פסי הרכבת, לפעמים גם קצת מחליק, אבל לא נופל. לפתע, אני נעצר- הדרכה, אבל איתי הולך רחוק אל בין גדרות התיל, אל הביתנים ההרוסים. כשהוא חוזר, הוא מספר שהוא הלך אל הביתן של סבתו, ביתן מס' 13 במחנה של הנשים ההונגריות.
הבאתי נר אחד למסע. נר אחד, שהתחיל פתאום לבעור לי בתוך התיק.
אין זמן, אני מוותר.
טקס באושוויץ. אני קם ומספר, כי אני אדליק נר לזכר משפחתה של סבתי, משפחה הונגרית מקהילת סרנץ'. הטקס נגמר, ואני מחליט לרוץ אל מחנה הנשים ההונגריות, בלי לרוץ. אני עולה על פסי הרכבת, וחוצה אותם אל העבר השני, לפעמים גם קצת מחליק, אבל לא נופל, למרות שהם רבים. אני מגיע לשער המחנה, ונכנס בכניסה צדדית אל תוך המחנה. רק אז אני נזכר, שאין לי איך להדליק את הנר.
אני רץ בחזרה אל הדרך הראשית, מחפש אש, מחפש בנרות, אבל לאף אחד אין. עשר דקות עוברות, ועדיין לא מצאתי מצת. כולם מכונסים בתוך עצמם, אחרי הטקס, ואני לא מאשים אותם. אני מתחיל לספר לאחד מהם, איך הבטחתי לסבתא, אבל פתאום נעצר וממשיך לחפש.
חמש דקות אחרי, אני שוב בשער, נכנס בכניסה הצדדית של המחנה ההרוס הזה. העיניים שלי אדומות מכדי שאראה אם אני בוכה או לא, ואני רק עוקב אחרי הלב הפועם שלי, והוא פועם חזק מדי. סבתא לא היתה באושוויץ. אני מחליט להדליק את הנר בביתן הראשון שאראה, וכמעט שאני מדליק אותו בשירותי המחנה ההרוסים, כי כבר קשה להבדיל בין חורבה לתל אבנים.
מרחוק, אני רואה את איתי, הולך בין הביתנים ההרוסים, עטוף בדגל ישראל. אני הולך לקראתו, ובלי מילים אנחנו נעצרים ליד ביתן 32. הגשם חוזר וגובר לאט, ואנחנו מנסים להדליק את הנרות, אבל לא מצליחים. איתי מנסה לבנות בית לנרות מבלוק שבור שהוא הרים, ואני הולך להרים כמה בלוקים שבורים משלי, בלי להזהר, כי באושוויץ אין חיות מתחת לאבנים- רק בני אדם.
בדרך חזרה, דמיינתי איך גם הנר היחידי, שכן הצלחנו להדליק, נכבה גם הוא, וניסיתי לשמור על הלהבה שלו, לפחות בזיכרון שלי. התבוננתי בשקט בידיים אדומות מקור, מגואלות בבוץ של אושוויץ. כבר אז, חשבתי איך אספר, שהבוץ של אושוויץ הוא בוץ מסוג אחר, גם אם לא יאמינו לי, אבל לא סיפרתי.
|
|
